ירושלמי- מתחת לפני השטח כולנו מחוברים

"וַיּוֹרֵ?הוּ ה?' עֵ?ץ"
מאיפה יונק העץ את חיותו?
מה זה מלמד אותנו על החיים שלנו?

מתוך דיון ביניקתם של שרשי העץ, בעניין ביכורים, מתחדשת הבנה נפלאה.

תחום השורשים אינו ניכר ואינו נשלט על ידי האדם.

כיצד אפוא ניתן להצהיר בפרשת ביכורים, שהפרי הוא לגמרי משלך - "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ"? הרי יתכן מאוד שהעץ הזה ינק את כוחו מקרקע שאינה של בעליו!

דיון זה נידון בשני התלמודים.
בבבלי (ב"ב כו) אומרים, שתחום יניקת האילן משרשיו הוא לא יותר משש עשרה אמות. אף על פי כן, גם אם האילן סמוך לקרקע חבירו, ושורשיו יונקים ממנה, אין זה מעכב, "שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ". "התנה עמהם שלא יקפידו על כך" (רש"י).
זאת אומרת, שאמנם בעיקרון יש כאן בעיה, שעצו יונק מקרקע חבירו, ואינו לגמרי "אַדְמָתְךָ", אבל למעשה אין מקפידים זה על זה בדקדוקים כאלו, ולכן אין כאן גזל.

למסקנה, בבבלי אומרים שכל העץ צריך להיות שלך לחלוטין, וזה אכן כך כי לא מקפידים זה על זה בעניין יניקת השורשים.
לעומת זאת, בירושלמי (ב"ב ב י) אומרים כך: "רבי יסא בשם רבי יוחנן: אין שורשים לעניין ביכורים כלום". זאת אומרת, שזה לא משנה כלל מהיכן יונקים השורשים, אלא הכל הולך אחר מקום צמיחת האילן מעל פני השטח. וההוכחה: "אם אומר שרשין עיקר הן לביכורים, לא היה אדם יכול להביא ביכורים מעולם, מפני ששרשין של זה יוצאין לתוך שרשיו של זה."

זאת אומרת, שמתחת לפני השטח לא ניתן להבדיל בין פרט לפרט. במרחב השורשים לא ניכר כל פרט בפני עצמו. מתחת לפני השטח כולנו מחוברים. ההגדרה של השייכות הפרטית – "אַדְמָתְךָ" – הוא מעל לפני השטח, במציאות שבה אכן ניתן להבדיל בין פרט לפרט. אבל הכל בא מתוך השורשים, מתוך המציאות הכללית.

סיכום: בבבלי אין רגילים לעסוק במושגים כלליים, ולכן הדיון הוא ברובד של הפרט. אין כאן בעיה של גזל כי על מנת כן הנחיל יהושע את הארץ.

לעומת זאת בירושלמי רגילים למבט כללי, כראוי לתורת ארץ ישראל, ומתוך כך למדנו על המבנה הנפלא של העץ, שהוא מושרש במציאות כללית, ומשם יוצא ומתפרט. "כִּ?י הָֽאָדָם? עֵ?ץ הַשָּׂדֶ?ה".